יצירה בשבילי

המסע שלנו בעולם היצירה מגיע כאן לקיצו. דיברנו על מהי יצירה, מאיפה היא מגיעה ומה מטרתה. אשמח לשתף אותך עכשיו במהי יצירה עבורי, למה אני יוצר, איך אני יוצר ומה אני מנסה ליצור.

סיימון סינק, גורו השיווק הוויראלי ששיחותיו הן בין הנצפות באתר TED ובאינטרנט בכלל מדבר באחת ההרצאות שלו על מעגל הזהב. במרכז המעגל נשאלת השאלה - למה? בעיגול הבא השאלה - מה? ובעיגול החיצוני ביותר - איך? סינק טוען שרוב החברות פועלות מהחוץ אל הפנים ורק החברות המהפכניות ביותר מתחילות מהמעגל הפנימי ומשם יוצאות החוצה. כששמעתי את השיחה שלו בפעם הראשונה שאלתי את עצמי, האם אני עובד מהמעגל החיצוני פנימה או מהפנימי החוצה? האם המטרות שלי מניעות אותי או האם אני עושה דברים שמקבלים משמעות בדיעבד? מכאן נבעה השאלה הגורלית - למה אני עושה את כל מה שאני עושה?

כדי לענות על השאלה הזאת אתן רקע ביולוגי קצרצר. המוח שלנו מורכב משלושה מעגלים (מישהו מזהה דפוס חוזר?): גזע המוח – מערכת וסטים מתוכנתים מראש הפועלים בצורה אוטומטית ואינסטינקטיבית למען הישרדות הזן.
              מערכת הלימבה – אזור עצבי העוטף את גזע המוח ואחראי על רגשות בלבד.
              ניאו קורטקס – מערכת העוטפת את המוח ובה היכולת לזכור וללמוד, ולהוסיף מחשבה לתחושה או רגש.
מבחינה ביולוגית הקולטנים עוברים במערכת הלימבה לפני הניאו קורטקס ומכך אנו מסיקים שהמחשבה כפופה לרגש.

אם נשווה את שני המעגלים המדוברים נוכל לראות שאת התשובה למעגל החיצוני של סינק ניתן למצוא בגזע המוח – זוהי שאלת ה"מה?" הבסיסית ביותר. הפעולה שקוראת בסוף התהליך. מערכת הלימבה המפעילה את הרגשות מתקשרת ל"איך?" בצורה שבה מפרסמים מנסים לפענח שנים – מהו הרגש שגורם לבן אדם לעשות פעולה מסוימת (לקנות את המוצר שלי)? המעגל השלישי והחשוב ביותר הוא ה"למה?" מעגל זה פונה ישירות לניאו קורטקס מאחר והוא החושב ביותר ובו יש את ממדי הזיכרון והלמידה שמתקשרים לערכים השונים שבן אדם או חברה מנסים לייצג.

כשאני ניגש לחשוב על שאלת ה"למה?" הגדולה שלי עלי לזכור שמקור המחשבות ובסיסן מגיע מהרגש. אז אני שואל מה אני מרגיש שהוא ה"למה" שלי? זוהי שאלה קצת תמוהה כי כבר הבנו שה"למה" אמור להגיע מהניאו קורטקס. ובדיוק בשאלה הפרדוקסלית הזו אני מוצא את התשובה.

ה"למה" שלי הוא החיבור בין מערכת הלימבה לניאו קורטקס. אני משתדל למצוא ביטוי מילולי ורעיוני לרגשות השונים. כולנו מרגישים דברים שונים במהלך היום, והרבה פעמים איננו מצליחים לבטא אותם או להסביר אותם בצורה שבה נוכל לשתף אותם עם אחרים או אפילו לעבד אותם עם עצמנו. כל מה שאני עושה, מה שאני קורא, היחסים שלי עם חברים ומכרים – מטרתם ליצור את החיבור בין הרגש למחשבה. וכשממשיכים החוצה במעגלים – איך אני עושה את זה? על ידי הפנמה של הסביבה שלי והגדרתו וביטויו בצורה הנגישה ביותר. ומה הביטוי הזה? אם זה כתיבת פרסומות שמנסות לפגוע ברגשות הצרכן או בשיחות שונות המבטאות את הרגשות שאנו מרגישים.

החיבור הזה בין מערכת הלימבה לניאו קורטקס (או בין הרגש למחשבה) הוא משהו שכולנו מתעסקים בו באופן יומיומי והוא קריטי בהישרדות המין האנושי. הביטוי הסופי של החיבור הזה הוא ב"מה", בפעולות שאנו עושים. אם נסתכל על המילה רגש באנגלית emotion, ניתן לראות שהוא מכיל בתוכו את המילה motion, שהיא תנועה. כלומר, הרגשות הם המניע לפעולתו של אדם. בימינו אנו חווים לעיתים קרובות מדי השתלטות של הניאו קורטקס (המחשבה) על הרגש ופעולתנו מונעות ממחשבה המדכאת את הרגש – זוהי תרבות. אז איך מתוך המוסכמות החברתיות והמחשבה המדכאת עדיין ניתן למצוא מקום לרגש לבטא וליצור את הפעולות שלנו?

השלב הראשון בשבילי הוא המודעות. ברגע שאנו מודעים לכך שיש שני סוגים של מקורות לפעולות שלנו אנו יכולים להגדיר מתי אנחנו פועלים מהמחשבה ומתי מהרגש – זהו השלב השני. ברגע שאנו יודעים מי גרם לנו לפעול או ליצור בצורה שבה עשינו זאת אנחנו יכולים להגיע לשלב השלישי ולנתח לאחור למה פעלנו בצורה שבה פעלנו (שוב ניתן לראות כאן את השאלה הכה חשובה "למה"). החיבור אל המחשבות והרגשות שלנו גורם לשליטה ולשחרור עצמיים באותו הזמן בכך שאנו שולטים מי מכתיב את הפעולות ולומדים לשחרר במידת הצורך את אחד השלבים המחשבתיים בדרך לפעולה.

הקבלה נותנת לנפש שלושה "לבושים", שהם הכלים שבאמצעותם במתבטאים כוחות הנפש. שלושה לבושים אלה הם מחשבה, דיבור ומעשה. ניתן גם כאן לראות את התהליך שאדם עובר בדרכו ליצירה, מתחיל במחשבה – שזהו מקור הפעולה (מחשבה או רגש), עובר דרך הדיבור – שהוא ביטוי של הרצון לפעול בצורה מסוימת עד למעשה שהיא היצירה בסופו של דבר. כולנו מכירים את המחשבות או הרגשות האלה שנשארות אצלנו בראש ואינן אמתיות או מקבלות תוקף עד שלא ביטאנו אותן, והרבה פעמים קשה לנו לבטא אותן ולכן אין לנו דרך לפעול בזכותן. שוב כאן אני מוצא את ה"למה" שלי – הביטוי של הרגשות והפיכתן ליצירה.

לאחר שקיבלת טעימה מהתהליכים המחשבתיים והרגשיים שלי בנוגע ליצירה שעליה אני מקווה שלמדת קצת, אני מאחל לך לדעת להבין את עצמך ביחס לסביבה שלך ולבטא את עצמך בצורה שתיצור משהו מיוחד וייחודי לך ותהפוך את העולם הקטן שלך למקום טוב יותר.

תודה שקראת, ותמיד אשמח לשמוע מחשבות, תגובות ושיתופים שונים לגבי הדברים.

אינטליגנציות יוצרות

לאחר שראינו את מקור החשיבה המקורית, החשיבות של המקוריות ואיך להגיע לחשיבה מקורית, אני רוצה להציע דרך למצוא את הדרך שבה יהיה אפשר לבטא את היצירתיות. כלומר, איזה יצירה מתאימה לי?

ב1983 דוקטור הווארד גארדנר פיתח שיטה חינוכית הנקראת "תאוריית האינטליגנציות המרובות". במחקר זה חקרו גארדנר ושותפיו סוגים שונים של ילדים: עילויים, הדיוטים, מחוננים, אוטיסטים ועוד. הם הגיעו למסקנה שלאנשים שונים יש סט כישורים שונים ומיומנויות שונות המפותחות ברמות שונות. אינטליגנציות אלה מופיעות אצל כל אחד ואחת ברמה כזאת או אחרת.

 שמונה האינטליגנציות של גארדנר

גארדנר פיתח את שמונה האינטליגנציות הנ"ל ושיער שבעתיד בעקבות מחקרים נוספים יתווספו אינטליגנציות נוספות. גארדנר הגדיר את האינטליגנציה כ"יכולת לפתור בעיות או ליצור תוצרים שיש להם ערך במסגרת חברתית-תרבותית נתונה". ניתן לראות כאן את הדגש של גארדנר ביצירת תוצרים, הנושא שלשמו התכנסנו כאן היום.
לא כל יכולת היא אינטליגנציה – יש כמה קריטריונים, אתייחס לשניים מהם:
1. יכולת שאפשר לבטאה בעזרת מערכת סמלים (מספרים, אותיות, תווים וכו').
2. יכולת שניתן לפתח באמצעות למידה, ובעזרתה להגיע לרמת מומחיות.

הגדרת האינטליגנציה של גארדנר מתחברת אל הפוסט הקודם שבו דיברנו על חשיבה מחוץ לקופסא – היכולת לפתור בעיות. יכולת פתרון בעיות הינה יכולת מאוד מוערכת כיום בשוק העבודה, ולשם כך יש צורך ברמת יצירתיות בסיסית ולעיתים אפילו מתקדמת. הרבה מן היצירות הגדולות באות ממקום של פתרון בעיה בתחום מסוים – ממענה על צורך ציבורי, דרך עזרה לאדם בצרה עד ביטוי קשיים נפשיים פנימיים.
פתרון בעיות אלה הן יצירת תוצר בעל ערך במסגרת הנתונה, כך שעל-מנת ליצור עלינו להבין את הבעיה שמולה אנו מתמודדים, ולבחור את האינטליגנציה המתאימה והנכונה לנו, שבעזרתה נוכל לפתור את הבעיה וליצור את היצירה שלנו.

כדי להמחיש את הצורות השונות שבהן ניתן לגשת לבעיה, איעזר בעולם החינוך שממנו גארדנר הגיע.
אם ברצונך ללמוד על חוקי ביקוש והיצע בכלכלה, תוכל לקרוא על הנושא (מילולית), ללמוד משוואות מתמטיות המבטאות את זה (לוגית), לבחון טבלה גרפית המתארת את העיקרון (חזותית), לבחון את החוקים מתוך עולם הטבע (טבעית) או מתוך עולם המסחר (בין-אישית), לבחון את התופעה מתוך הגוף שלך [לדוג': כשאתה נותן לגוף שלך מזון הביקוש לרעב יורד. כשההיצע של המזון קטן, הביקוש של הבטן גדל וכך אתה נהיה רעב] (תוך-אישי וגופני), או לכתוב שיר על הנושא (מוסיקלית).

ראינו כאן שלכל אחד ואחת דרך אחרת להסתכל על בעיה ודרך אחרת לפתור אותה. אחד הקריטריונים שגארדנר נתן לאינטליגנציה היא שניתן לפתח אותה באמצעות למידה ולהגיע לרמת מומחיות. הרמב"ם, פילוסוף יהודי מהמאה ה-12, בספרו "שמונה פרקים לרמב"ם" - הקדמה למסכת אבות, בו הוא "עורך דיון" עם אריסטו על גישות שונות, כותב על נטיות נפש האדם. הרמב"ם סובר שאדם נולד עם נטייה מסוימת שאם הוא יפתח אותה הוא יוכל להגיע לרמת מומחיות. אין זה סותר את פיתוח הנטיות האחרות אך רמת המומחיות הגבוהה ביותר תהיה אצל אדם בעל נטייה מולדת לתחום זה. לדוג': שתי נשים בעלות נטיות שונות – האחת למוזיקה והשנייה לכתיבה (אינטליגנציה מוסיקלית מול מילולית). במידה ושתיהן יפתחו את התחום המוסיקלי באותה מידה, לראשונה יהיה יותר סיכוי להצטיין ולהיות עילוי בגלל נטייתה הטבעית. השנייה תוכל להצטיין אך היא תצטרך לעבוד קשה יותר מהראשונה כדי להגיע לרמה זאת.

לסיכום, לאחר שגילינו את נטייתנו הטבעית, זאת שאנחנו מרגישים שנוכל להצטיין בה בצורה הכי טובה ושאנחנו מסוגלים לפתח אותה ולהגיע איתה לרמות מומחיות והצטיינות, עלינו ללמוד אותה ולהתחיל ליצור איתה.
בפוסט הקודם דיברנו על יציאה משתי "קופסאות" במקביל המובילות ל"קופסא" משותפת חדשה – והגדרנו את זה כ"גאונות". גם כאן עיקרון זה של שיתוף עולמות שונים ביצירה יכול ליצור משהו שונה ומיוחד. השימוש באינטליגנציות שונות ביחד יכול ליצור משהו שאנשים רבים יוכלו להתחבר אליו מכיוון שהוא מונגש בצורות שונות. בנוסף, הוא מערב פתרון של יותר מבעיה אחת וכך יוצר משהו מקורי וחדש.

כאן מגיע האתגר הגדול – איך אני יודע/ת מהי הנטייה הטבעית שלי? איך עלי ליצור?

מבחן אינטליגנציות מרובות ניתן למצוא בלינק הבא (חשוב לקחת את התוצאות בעירבון מוגבל):

http://www.literacynet.org/mi/assessment/findyourstrengths.html

עוד על תאוריית האינטליגנציות המרובות של גארדנר:

http://www.institute4learning.com/resources/articles/multiple-intelligences/

שמונה פרקים לרמב"ם:

http://www.daat.ac.il/he-il/mahshevet-israel/yesod/rambam/shmona-prakim2.htm

יציאה מהקופסא

איך יוצאים מהקופסא אם אין קופסא?

לאחר שראינו את החשיבות בחיבור למקור ויצירת משהו מקורי, אני רוצה שנעסוק בפרקטיקה של היצירה בכלל וביצירה המקורית בפרט.
בנג'מין בלום, פסיכולוג חינוכי אמריקאי הקים ועדה בשנות ה50 של המאה ה20, שמטרתה לבקר את אופן הלימוד בבתי הספר שמתמקד בחשיבה מרמה נמוכה וכולל בעיקר משימות הדורשות זיכרון, שינון והבנה. השאיפה שלהם הייתה לקדם רמות גבוהות של חשיבה בלמידה כמו יישום של ידע קיים במקרים חדשים, ויצירה מקורית של התלמידים המושתת על בסיס ידע קיים.
בעקבות ועדה זו נוצרה פירמידת היכולות הקוגניטיביות של בלום (או הטקסונומיה של בלום) המדרגת את רמות החשיבה השונות שמגיעים אליהם בלימודים שונים.

כמו בכל פירמידה, הבסיס הוא התשתית שעליו שאר השלבים בנויים. אם הבסיס אינו חזק, השלבים הבאים לא יוכלו להחזיק מעמד וייפלו. הבסיס בפירמידה זו של בלום הוא ידע. אפשר להבין מזה שהבסיס לכל חשיבה מתקדמת ולאחר מכן יוצרת חייבת להתבסס על ידע מסוים.

ראינו בפוסט הראשון שכל רעיון מתבסס על רעיון אחר ויש צורך בידע מקדים כדי ליצור משהו חדש, אך אני רוצה להרחיב כאן על החשיבות של הידע שמתוכו מגיעים ליצירה. כשמדברים על חשיבה מקורית הקלישאה הנפוצה ביותר היא "לחשוב מחוץ לקופסא". כדי לחשוב מחוץ לקופסא עלינו להכיר את הקופסא, אנחנו צריכים לדעת מה הממדים שלה, מתי אנחנו חורגים ממנה, האם היא גמישה או שניתן לפרוץ דרכה?

הבנה זו גורמת לשלב הראשון במחשבה יצירתית להיות "הגדרת הקופסא" – הידע שעליו בונים את הפירמידה. ברגע שאנחנו ניגשים לנסות לחשוב על משהו יצירתי עלינו להתחיל בבסיס הידע שלנו. ניקח את הכתיבה כדוגמא; אם אני רוצה להתחיל לכתוב משהו אני לא יכול פשוט לשבת מול המחשב ולהתחיל לשפוך דברים מדהימים ומפוצצים. עלי להתחיל בחשיבה על נושא, מתוך הנושא אני בוחר תת נושא כדי למקד את עצמי יותר. לאחר בחירת תת הנושא אני צריך להחליט מה אני רוצה לכתוב על נושא זה, האם אני מביע דעה, מתאר, מסביר, מחדש? ברגע שהחלטתי מה הכיוון שלי אני צריך לבחור מהי הצורה שבה אני כותב, המבוסס על קהל היעד שלי. החלטות אלה מתבססות בעיקר על הידע שיש לי בנושא ובצורות הכתיבה השונות. לא אבחר בנושא שאיני מכיר, לא אביע דעה אם אני לא יודע מה הביסוס שלה ולא אכתוב בצורה שאיני מכיר.

כפי שראינו בדוגמא זו, על מנת ליצור את הקופסא שממנה אנחנו רוצים לצאת עלינו ליצור בסיס חזק של ידע שיוביל אותנו בתהליך. השלב הבא הוא יציאה מכמה קופסאות במקביל, וזוהי הגאונות האמתית. כל יציאה ממסגרת אחת מכניסה אותנו למסגרת אחרת, וכדי ליצור משהו שהוא באמת חוצה גבולות עלינו למצוא את המסגרת החדשה שהיא יציאה משותפת מכמה "קופסאות" שונות.
ניקח את האייפון כדוגמא; עד הצגתה ב2007 היה אייפוד שניגן מוסיקה עם גלגלת ומסך, והיו טלפונים עם קצת אפשרויות של מייל והתחברות לאינטרנט. היציאה הראשונה מ"הקופסא" היא מחוויית המוסיקה, שאין יותר גלגלת והמסך פועל באמצעות מגע. היציאה השנייה היא מתוך חוויית הטלפון הנייד ששימש כמעט ורק כטלפון נייד עם כפתורים קבועים ומקלדת קבועה. היציאה השלישית היא הממשק לאינטרנט הרחב יותר והגישה לאפליקציות השונות. כל אחת מהיציאות האלה הן פריצת דרך כשלעצמן, אך כשהחיבור ביניהן נעשה – זוהי גאונות.

השקת האייפון הראשון

כדי שנוכל באמת ליצור משהו גאוני ויצירתי עלינו לבנות בסיס ידע בכמה תחומים שונים ולמצוא את מרחב ההשקה ביציאה מה"קופסאות" השונות ולמצוא את התחום החדש שהוא היצירה החדשה. מטאפורה שלמדתי שעזרה בפעולה הזאת מבוססת על מים (לא אמרו כבר ש"הכל מים"?); ערוצים בהר זורמים לכיוון הנחל. במידה ונחסום את אחד הערוצים, המים ימצאו את הדרך לפרוץ ערוץ חדש ולהגיע לנחל. אז בפעם הבאה שתצטרכו לחשוב על משהו יצירתי, תתחילו ב"הגדרת הקופסא" ויצירת הגבלות כדי שתוכלו לצאת מהקופסא ולפרוץ את גבולות היצירתיות.

בניית מותג אישי

לאחר שראינו שאין ברעיונותינו יצירת 'יש מאין' ואנו מתבססים על דברים הידועים לכולם או מידע שצברנו במשך חיינו, נשאלת השאלה – למה לי לנסות ליצור משהו? ואיך אצליח ליצור משהו שמייחד אותי?

העולם שלנו מלא במותגים שונים, שמות, פרצופים וסימנים שונים שאנו מזהים עם תכונות מסוימות. התכונות שאנו מייחסים למותג מסוים גורמות לנו להעדיף מותג אחד על פני מותג אחר.

הפסיכולוגיה האנושית גורמת לנו להתחבר לסיפור שמאחורי השם, דברים מקבלים ערך בזכות ההיסטוריה שלהם, השם שלהם או המותג שלהם. כל מותג שואל את עצמו "מי אני? כשאומרים את השם שלי, מה הדבר הראשון שעולה בראש?" וכך יוצרים את סיפור הרקע שמחבר אותם לקהל שלהם.

אנחנו מנסים להתחבר לסיפור של המותג מפני שאנו מחפשים אותנטיות. כל צרכן של שירות (מוצר, תוכן וכו') רוצה שחווית השימוש תיצור אצלו את ההרגשה האותנטית של אושר או תענוג מהשימוש בשירות זה. אנו מחפשים את החוויה התואמת לעולם הערכים שלנו, הגורמת לנו להרגיש שאנו מממשים את מי שאנחנו ושהחוויה היא אמיתית. חוויות אלה, גם כשהן קורות בעזרת מוצרים גנריים, בנאליים ונפוצים הינן אותנטיות מאחר והחוויה, והתחושה שקורית בעקבות החוויה, קורות אצלנו במוח. ולכן מקורן חסרי חשיבות כי תוצאת החוויה היא אמיתית.

ברגע שאנו רואים מותג מסוים אנו משליכים עליו תכונות מסוימות וסיפור מסוים. השלכה זו גורמת לנו לקבל חוויה טובה יותר או פחות בגלל מה שאנחנו יודעים על מותג זה. ניסוי שנערך בארה"ב בחן האם מחיר עוגה יכול להשפיע על הטעם שלו. הוצעו לעוברים ושבים חתיכת עוגה שעליה נכתב שמחירה 15$ לחתיכה. לאחר שטעמו מעוגה זו הוצעה להם עוגה שמחירה 55$ לחתיכה. הטועמים העידו שהעוגה השנייה הייתה טעימה יותר ואפילו פירטו את הגורמים ה"אובייקטיבים" שבגללם עוגה מספר שתיים הייתה טעימה יותר. העוגות היו זהות. אז למה כולם חשבו שעוגה מספר שתיים הייתה טעימה יותר?

מוצר או מותג נותנים הבטחה, הם באים להגשים איזשהו חלום, וכצרכנים אנו מאמינים בחלומות האלה. העוגה השנייה, בשל היותה יקרה יותר גרמה לטועמים לחשוב שהמרכיבים שלה היו איכותיים יותר או שהאופה שהכין אותה מוכשר יותר מאשר זאת של העוגה הראשונה, וכך יצרו לעצמם הבטחת איכות שהם האמינו בה לחלוטין. חשוב להדגיש שהחוויה הייתה אותנטית, והטועמים באמת הרגישו הבדל בטעמים. כך אנחנו יכולים להבין למה מותג אחד מועדף על מותג אחר למרות שאין בהכרח עדיפות אובייקטיבית.

החלטות הקשורות בבחירת מותג אינן תמיד נעשות בצורה רציונלית – אנו נותנים ערך לסיפור הרקע ולמקור של המותג. לכן, מותג הברבן פפי ון וינקל (Pappy Van Winkle Bourbon) הינו אחד המותגים הנחשקים בשוק הברבן. הסיבה אינה בהכרח איכות המשקה, אלא ייחודיותה ובלעדיותה. מזקקה זו מפיצה כמות מוגבלת של ארגזים בשנה ומחירה גבוה משל המתחרים, והמוניטין שהיא קיבלה בהתאם. אנו רוצים להאמין שככל שמשהו ייחודי יותר הוא אותנטי יותר וכך חווית השימוש תהיה מהנה יותר.

כשאנחנו באים ליצור את המותג האישי שלנו, אנחנו רוצים לתת את הסיפור שלנו, הרקע שלנו והמקור. המילים מקור ומקוריות באות מאותו השורש, זהו השורש שאם נגיע אליו נוכל למשוך אלינו את מי שמחפש אותנטיות ואת מי שאנחנו רוצים. אם נוכל לגרום לאנשים להתחבר למקור שלנו, הייחודי רק לנו נוכל להיות מקוריים, ייחודים וליצור חוויות אותנטיות אצל קוראינו או משתמשינו.

כולנו מכירים את זה שברגע שאנחנו מכירים אנשים בצורה מעמיקה יותר אנו נמשכים אליהם יותר, הצורה שבה אנו רואים אותם משתנה לטובה (במידה ואנחנו מגלים עליהם דברים חיוביים). כך גם עם המותג שאנו יוצרים לעצמנו. ככל שיכירו אותנו טוב יותר, יתחברו לסיפור שלנו ויזדהו עם עולם הערכים שלנו, אנו נהיה מושכים יותר כלפי חוץ. וכך ירצו להתחבר איתנו יותר ובצורה מעמיקה יותר. כך גם נוכל ליצור בידול משאר המתחרים כי החיבור יהיה אותנטי ואישי.

לסיכום, כדי ליצור משהו המייחד אותך עליך לנסות ולחבר את הקהל שלך אל סיפור הרקע שלך ולנסות לגרום להם להזדהות עם עולם הערכים שלך וכך ליצור אצלם חוויה שהם יחוו כאותנטית וייהנו ממנה בצורה המרבית.

תאוריית איש השלג האפריקני

בטום הוא ילד בן 12 שגדל כל חייו בכפר קטן וחם, צפונית לאבוג'ה, עיר בירת ניגריה, שבחורף הקשה ביותר הטמפרטורות מגיעות ל12°. בטום מעולם לא ראה אדם לבן ומימיו לא נחשף לטכנולוגיה. בחלומות הפרועים ביותר ובמחשבות הכי מרחיקות לכת, מעולם לא יכול בטום לדמיין איש שלג.

יצירת דמות או מחשבה ללא רפרנס קודם אינו חלק מהלקסיקון של המוח האנושי, גם ההמצאות הגדולות והמהפכניות ביותר התבססו על יצירות קודמות או על רעיונות לא ממומשים שאליהם נחשפו היוצרים הדגולים.

בספר קהלת, הנחשב לספר הפילוסופיה היהודי העתיק ביותר, כותב המחבר: "אין חדש תחת השמש". כלומר, הכול כבר נעשה. כל מחשבה שיש לך כבר נחשבה, וכל המצאה שיש לך כבר הומצאה. אז איך אנחנו ממשיכים לחדש ולקדם את עולמנו? הרי בדורו של קהלת שחי במאה ה-8 לפני הספירה לא חשבו על מכשיר שיוכל ליצור קשר עם מישהו במרחק אלפי קילומטרים בהזזת אצבע, או כלי תחבורה שיסיעו את עצמם ממקום למקום במהירות הגדולה פי ארבע מזו של סוס. כל פרות דמיוננו מושפעים בצורה ישירה או עקיפה מהתוכן שצרכנו ומהחוויות שחווינו במהלך חיינו.

מכאן עולות שתי שאלות: איך אפשר ליצור משהו שהוא מקורי והוא שונה למרות שהוא כנראה יהיה מורכב מאותם המרכיבים הנמצאים אצל כולנו? ולמה לנסות וליצור דברים חדשים ושונים אם כולנו כבר חושבים אותו הדבר ולא באמת נוכל לחדש שום דבר לסביבה שלנו?

מוזיקאים רבים בדורנו כמו בכל דור נאבקים במטרה להיות שונים ולהיות מקוריים. האמן המנוח פרינס סיפר בראיון שכשהוא עובד על אלבום, הוא מאזין רק למוזיקה שלו כדי שהרעיונות שעולים יהיו רק שלו. אך ניתן לשמוע השפעות ברורות של אמנים הקדמו לו כגון ג'וני מיטשל, ג'ימי הנדריקס ו"אדמה רוח ואש" (Earth Wind and Fire). מארק רונסון, דיג'יי ומפיק בינלאומי מספר בשיחת "טד" שבתור דיג'יי המנגן המון סוגים של שירים הוא מכריח את עצמו להתנתק לקראת הפקה של אלבום חדש, אך מעיד שגם הוא מושפע רבות ממוזיקה שחלחלה לתוכו גם אם לא כיוון לכך.

לאחר שראינו שלמרות הנסיונות הרבים של מוזיקאים שונים, שעליהם ההשפעה עדיין חזקה ועדיין פועלת, להיות מקוריים בעצמם נשנה את הפרספקטיבה מהשליליות שבעניין לחיוביות שבהשפעות המרובות. במהלך המאה ה18 נפגשו אנשי רוח רבים בבתי קפה בארה"ב כדי לדבר על רעיונות. בין אנשי רוח אלה נמנים האבות המייסדים ובתוכם בן פרנקלין. גברים אלה היו יושבים ומדברים על עניינים רבים ומתוך ההפריה ההדדית הגו רעיונות בנושאים מגוונים כמו פיזיקה, כימיה, דת ופוליטיקה. בן פרנקלין היה מאמין כל כך גדול בהפריה ההדדית שסרב לרשום פטנטים על רעיונותיו. להפך, הוא היה מפיץ אותם לכל מי שרצה לשמוע במטרה למשוך את תשומת ליבם של ה"גאונים" שיוכלו לפתח את הבסיס שלו. כמו שהרעיונות שלנו נוצרו בזכות הבסיס שעליהם הסתמכו, כך גם הם יכולים להוות הבסיס שעליהם ייווצרו רעיונות חדשים ומרחיקי לכת עוד יותר.

אם אי אפשר באמת ליצור ממקום נקי, וכולנו מושפעים מאותה התרבות הרווחת, למה לשבור את הראש בניסיון להיות שונה או לחדש? הרי המרכיבים הם אותם מרכיבים אצל כולם והמחשבות הן אותן מחשבות אצל כולם – מזה הסטנדאפיסטים הגדולים עושים את הכסף, מהתובנות שגורמות לכולם להניד את הראש באיטיות ולהגיד: "נכוווון".

עלינו ליידע את החדש ולחדש את הידוע. כלומר, הדברים השורשיים שלכולנו הינם מובנים מאליהם, ברגע שיזכירו לנו אותם ויציפו אותם לפני השטח אנו נבין בדיוק על מה מדובר ונוכל להתחבר. ומצד שני כל דבר חדש, עלינו לגרום לו להיות ידוע כדי שיוכל להוות בסיס לפיתוח של כל המוחות החושבים מסביבנו. לכן עלינו ליצור תמיד בצורה שמחדשת דברים ידועים וליידע את הציבור במה שאנו מאמינים שהוא חדש, למרות שהוא כנראה כבר ידוע.