יציאה מהקופסא

איך יוצאים מהקופסא אם אין קופסא?

לאחר שראינו את החשיבות בחיבור למקור ויצירת משהו מקורי, אני רוצה שנעסוק בפרקטיקה של היצירה בכלל וביצירה המקורית בפרט.
בנג'מין בלום, פסיכולוג חינוכי אמריקאי הקים ועדה בשנות ה50 של המאה ה20, שמטרתה לבקר את אופן הלימוד בבתי הספר שמתמקד בחשיבה מרמה נמוכה וכולל בעיקר משימות הדורשות זיכרון, שינון והבנה. השאיפה שלהם הייתה לקדם רמות גבוהות של חשיבה בלמידה כמו יישום של ידע קיים במקרים חדשים, ויצירה מקורית של התלמידים המושתת על בסיס ידע קיים.
בעקבות ועדה זו נוצרה פירמידת היכולות הקוגניטיביות של בלום (או הטקסונומיה של בלום) המדרגת את רמות החשיבה השונות שמגיעים אליהם בלימודים שונים.

כמו בכל פירמידה, הבסיס הוא התשתית שעליו שאר השלבים בנויים. אם הבסיס אינו חזק, השלבים הבאים לא יוכלו להחזיק מעמד וייפלו. הבסיס בפירמידה זו של בלום הוא ידע. אפשר להבין מזה שהבסיס לכל חשיבה מתקדמת ולאחר מכן יוצרת חייבת להתבסס על ידע מסוים.

ראינו בפוסט הראשון שכל רעיון מתבסס על רעיון אחר ויש צורך בידע מקדים כדי ליצור משהו חדש, אך אני רוצה להרחיב כאן על החשיבות של הידע שמתוכו מגיעים ליצירה. כשמדברים על חשיבה מקורית הקלישאה הנפוצה ביותר היא "לחשוב מחוץ לקופסא". כדי לחשוב מחוץ לקופסא עלינו להכיר את הקופסא, אנחנו צריכים לדעת מה הממדים שלה, מתי אנחנו חורגים ממנה, האם היא גמישה או שניתן לפרוץ דרכה?

הבנה זו גורמת לשלב הראשון במחשבה יצירתית להיות "הגדרת הקופסא" – הידע שעליו בונים את הפירמידה. ברגע שאנחנו ניגשים לנסות לחשוב על משהו יצירתי עלינו להתחיל בבסיס הידע שלנו. ניקח את הכתיבה כדוגמא; אם אני רוצה להתחיל לכתוב משהו אני לא יכול פשוט לשבת מול המחשב ולהתחיל לשפוך דברים מדהימים ומפוצצים. עלי להתחיל בחשיבה על נושא, מתוך הנושא אני בוחר תת נושא כדי למקד את עצמי יותר. לאחר בחירת תת הנושא אני צריך להחליט מה אני רוצה לכתוב על נושא זה, האם אני מביע דעה, מתאר, מסביר, מחדש? ברגע שהחלטתי מה הכיוון שלי אני צריך לבחור מהי הצורה שבה אני כותב, המבוסס על קהל היעד שלי. החלטות אלה מתבססות בעיקר על הידע שיש לי בנושא ובצורות הכתיבה השונות. לא אבחר בנושא שאיני מכיר, לא אביע דעה אם אני לא יודע מה הביסוס שלה ולא אכתוב בצורה שאיני מכיר.

כפי שראינו בדוגמא זו, על מנת ליצור את הקופסא שממנה אנחנו רוצים לצאת עלינו ליצור בסיס חזק של ידע שיוביל אותנו בתהליך. השלב הבא הוא יציאה מכמה קופסאות במקביל, וזוהי הגאונות האמתית. כל יציאה ממסגרת אחת מכניסה אותנו למסגרת אחרת, וכדי ליצור משהו שהוא באמת חוצה גבולות עלינו למצוא את המסגרת החדשה שהיא יציאה משותפת מכמה "קופסאות" שונות.
ניקח את האייפון כדוגמא; עד הצגתה ב2007 היה אייפוד שניגן מוסיקה עם גלגלת ומסך, והיו טלפונים עם קצת אפשרויות של מייל והתחברות לאינטרנט. היציאה הראשונה מ"הקופסא" היא מחוויית המוסיקה, שאין יותר גלגלת והמסך פועל באמצעות מגע. היציאה השנייה היא מתוך חוויית הטלפון הנייד ששימש כמעט ורק כטלפון נייד עם כפתורים קבועים ומקלדת קבועה. היציאה השלישית היא הממשק לאינטרנט הרחב יותר והגישה לאפליקציות השונות. כל אחת מהיציאות האלה הן פריצת דרך כשלעצמן, אך כשהחיבור ביניהן נעשה – זוהי גאונות.

השקת האייפון הראשון

כדי שנוכל באמת ליצור משהו גאוני ויצירתי עלינו לבנות בסיס ידע בכמה תחומים שונים ולמצוא את מרחב ההשקה ביציאה מה"קופסאות" השונות ולמצוא את התחום החדש שהוא היצירה החדשה. מטאפורה שלמדתי שעזרה בפעולה הזאת מבוססת על מים (לא אמרו כבר ש"הכל מים"?); ערוצים בהר זורמים לכיוון הנחל. במידה ונחסום את אחד הערוצים, המים ימצאו את הדרך לפרוץ ערוץ חדש ולהגיע לנחל. אז בפעם הבאה שתצטרכו לחשוב על משהו יצירתי, תתחילו ב"הגדרת הקופסא" ויצירת הגבלות כדי שתוכלו לצאת מהקופסא ולפרוץ את גבולות היצירתיות.